מקור ביצה י״א
1 דְּמִתְעַכַּל קִטְרַיְיהוּ.
2 בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן — אֲסוּרִין. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: רוֹב וְקָרוֹב — הַלֵּךְ אַחַר הָרוֹב!
3 אָמַר אַבָּיֵי: בְּדַף. רָבָא אָמַר: בִּשְׁנֵי קִנִּין זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ עָסְקִינַן. וְלָא מִבַּעְיָא זִמֵּן בַּתַּחְתּוֹנָה וְלֹא זִמֵּן בָּעֶלְיוֹנָה, וּמָצָא בַּתַּחְתּוֹנָה וְלֹא מָצָא בָּעֶלְיוֹנָה — דַּאֲסִירָן, דְּאָמְרִינַן: הָנָךְ אֲזַלוּ לְעָלְמָא, וְהָנָךְ אִשְׁתְּרַבּוֹבֵי אִשְׁתַּרְבּוּב וּנְחוּת.
4 אֶלָּא אֲפִילּוּ זִמֵּן בָּעֶלְיוֹנָה וְלֹא זִמֵּן בַּתַּחְתּוֹנָה, וּבָא וּמָצָא בָּעֶלְיוֹנָה וְלֹא מָצָא בַּתַּחְתּוֹנָה — הָנָךְ נָמֵי אֲסִירִי, דְּאָמְרִינַן: הָנָךְ אֲזַלוּ לְעָלְמָא, וְהָנָךְ סָרוֹכֵי סָרוּךְ וּסְלִיקוּ.
5 וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא הֵן — הֲרֵי אֵלּוּ מוּתָּרִין. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא בִּמְפוֹרָחִין, אִיכָּא לְמֵימַר: הָנָךְ אֲזַלוּ לְעָלְמָא, וְהָנֵי אַחֲרִינֵי נִינְהוּ.
6 אֶלָּא בְּמִדַּדִּין. אִי דְּאִיכָּא קֵן בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה — אִדַּדּוֹיֵי אִדַּדּוֹ, וְאִי דְּלֵיכָּא קֵן בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה — פְּשִׁיטָא דְּמוּתָּרִין, דְּאָמַר מָר עוּקְבָא בַּר חָמָא: כׇּל הַמְדַדֶּה — אֵין מְדַדֶּה יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים אַמָּה.
7 לְעוֹלָם דְּאִיכָּא קֵן בְּתוֹךְ חֲמִשִּׁים אַמָּה, וּכְגוֹן דְּקָיְימָא בְּקֶרֶן זָוִית. מַהוּ דְּתֵימָא: אִדַּדּוֹיֵי אִדַּדּוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן כׇּל הֵיכָא דְּמִדַּדֵּה וַהֲדַר חָזֵי לְקִנֵּיהּ — מִדַּדֵּה, וְאִי לָא — לָא מִדַּדֵּה.
8 מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹטְלִים אֶת הָעֱלִי לְקַצֵּב עָלָיו בָּשָׂר, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן. וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כְּזַיִת בָּשָׂר, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
9 גְּמָ׳ תָּנָא: וְשָׁוִין שֶׁאִם קִצֵּב עָלָיו בָּשָׂר — שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ.
10 אָמַר אַבָּיֵי: מַחֲלוֹקֶת בֶּעֱלִי, אֲבָל בְּתָבְרָא גַּרְמֵי — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. פְּשִׁיטָא, עֱלִי תְּנַן!
11 מַהוּ דְּתֵימָא: הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ תָּבְרָא גַּרְמֵי נָמֵי. וְהַאי דְּקָתָנֵי עֱלִי, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחָן דְּבֵית הִלֵּל, דַּאֲפִילּוּ דָּבָר שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לֶאֱסוֹר נָמֵי שָׁרוּ — קָא מַשְׁמַע לַן.
12 אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר אַבָּיֵי: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא אֲפִילּוּ תָּבְרָא גַּרְמֵי חַדְתִּי, מַהוּ דְּתֵימָא: מִמְּלֵךְ וְלָא תָּבַר עֲלַהּ — קָא מַשְׁמַע לַן.
13 וּבֵית שַׁמַּאי לָא חָיְישִׁי לְאִמְּלוֹכֵי? וְהָתַנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹלִיכִין טַבָּח וְסַכִּין אֵצֶל בְּהֵמָה, וְלֹא בְּהֵמָה אֵצֶל טַבָּח וְסַכִּין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹלִיכִין זֶה אֵצֶל זֶה.
14 בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹלִיכִין תַּבְלִין וּמָדוֹךְ אֵצֶל מְדוֹכָה, וְלֹא מְדוֹכָה אֵצֶל תַּבְלִין וּמָדוֹךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹלִיכִין זֶה אֵצֶל זֶה!
15 הָכִי הַשְׁתָּא?! בִּשְׁלָמָא בְּהֵמָה אָתֵי לְאִמְּלוֹכֵי, דְּאָמַר: נִשְׁבֹּק הַאי בְּהֵמָה כְּחוּשָׁה, וּמַיְיתֵינָא בְּהֵמָה אַחֲרִיתִי דְּשַׁמִּינָה מִינַּהּ. קְדֵרָה נָמֵי אָתֵי לְאִימְּלוֹכֵי, דְּאָמַר: נִשְׁבֹּק הַאי קְדֵרָה דְּבָעֲיָא תַּבְלִין, וּמַיְיתֵינָא אַחֲרִיתִי דְּלָא בָּעֲיָא תַּבְלִין. הָכָא מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? מִמְּלֵךְ וְלָא תָּבַר? כֵּיוָן דְּשַׁחְטַהּ — לִתְבִירָא קָיְימָא.
16 בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר. תָּנָא: וְשָׁוִין שֶׁמּוֹלְחִין עָלָיו בָּשָׂר לְצָלִי. אָמַר אַבָּיֵי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְצָלִי, אֲבָל לִקְדֵרָה — לֹא.
17 פְּשִׁיטָא — לְצָלִי תְּנַן! הָא קָא מַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ לְצָלִי, כְּעֵין קְדֵרָה — אָסוּר.
18 תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מוֹלְחִין אֶת הַחֲלָבִים וְאֵין מְהַפְּכִין בָּהֶן. מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֲמַרוּ: שׁוֹטְחָן בָּרוּחַ עַל גַּבֵּי יְתֵדוֹת.
19 אָמַר רַב מַתְנָה: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב מַתְנָה: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ — אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים, קָא מַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּיָחִיד.
20 אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אֵין הֲלָכָה — פְּשִׁיטָא, יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים! מַהוּ דְּתֵימָא: מִסְתַּבַּר טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּאִי לָא שָׁרֵית לֵיהּ מִמְּנַע וְלָא שָׁחֵיט, קָא מַשְׁמַע לַן.
21 וּמַאי שְׁנָא מֵעוֹר לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן?
22 הָתָם לָא מוֹכְחָא מִלְּתָא, מִשּׁוּם דַּחֲזֵי לְמִזְגֵּא עֲלֵיהּ. הָכָא אָתֵי לְמֵימַר: מַאי טַעְמָא שָׁרוּ לִי רַבָּנַן — כִּי הֵיכִי דְּלָא לִסְרַח. מָה לִי לְמִשְׁטְחִינְהוּ, מָה לִי לְמִמְלְחִינְהוּ.
23 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹלֵחַ אָדָם כַּמָּה חֲתִיכוֹת בָּשָׂר בְּבַת אַחַת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אֶלָּא לַחֲתִיכָה אַחַת. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מַעֲרִים וּמָלַח גַּרְמָא גַּרְמָא.
24 מַתְנִי׳ בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחְזִיר.
25 גְּמָ׳ מַאי תְּרִיסִין? אָמַר עוּלָּא: תְּרִיסֵי חֲנוּיוֹת.
26 וְאָמַר עוּלָּא: שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הִתִּירוּ סוֹפָן מִשּׁוּם תְּחִלָּתָן, וְאֵלּוּ הֵן: עוֹר לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן, וּתְרִיסֵי חֲנוּיוֹת,
27 וַחֲזָרַת רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ.
28 וְרַחֲבָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אַף הַפּוֹתֵחַ חָבִיתוֹ, וּמַתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל —
29 וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר יִגְמוֹר.
30 עוֹר לִפְנֵי הַדּוֹרְסָן, תְּנֵינָא! מַהוּ דְּתֵימָא טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית הִלֵּל מִשּׁוּם דַּחֲזֵי לְמִזְגֵּא עֲלַיְיהוּ, וַאֲפִילּוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב נָמֵי — קָא מַשְׁמַע לַן הִתִּירוּ סוֹפָן מִשּׁוּם תְּחִלָּתָן: דְּיוֹם טוֹב — אִין, דְּעֶרֶב יוֹם טוֹב — לָא.
31 תְּרִיסִי חֲנוּיוֹת נָמֵי תְּנֵינָא וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחְזִיר! מַהוּ דְּתֵימָא טַעְמַיְיהוּ דְּבֵית הִלֵּל מִשּׁוּם דְּאֵין בִּנְיָן בְּכֵלִים וְאֵין סְתִירָה בְּכֵלִים, וַאֲפִילּוּ דְּבָתִּים נָמֵי — קָא מַשְׁמַע לַן הִתִּירוּ סוֹפָן מִשּׁוּם תְּחִלָּתָן: דַּחֲנוּיוֹת — אִין, דְּבָתִּים — לָא.
32 חֲזָרַת רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ נָמֵי תְּנֵינָא: מַחְזִירִין רְטִיָּה בַּמִּקְדָּשׁ אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה! מַהוּ דְּתֵימָא טַעְמָא מַאי — מִשּׁוּם דְּאֵין שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ, אֲפִילּוּ כֹּהֵן דְּלָאו בַּר עֲבוֹדָה הוּא, קָא מַשְׁמַע לַן הִתִּירוּ סוֹפָן מִשּׁוּם תְּחִלָּתָן: דְּבַר עֲבוֹדָה — אִין, דְּלָאו בַּר עֲבוֹדָה — לָא.
33 פּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ נָמֵי תְּנֵינָא: הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ, וּמַתְחִיל בְּעִיסָּתוֹ עַל גַּב הָרֶגֶל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יִגְמוֹר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִגְמוֹר.
34 מַהוּ דְּתֵימָא טוּמְאַת עַם הָאָרֶץ בָּרֶגֶל כְּטׇהֳרָה שַׁוְּיוּהָ רַבָּנַן, וְאַף עַל גַּב דְּלָא הִתְחִיל נָמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן הִתִּירוּ סוֹפָן מִשּׁוּם תְּחִלָּתָן: הִתְחִיל — אִין, לֹא הִתְחִיל — לָא.
35 וְעוּלָּא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר הָא? בִּפְלוּגְתָּא לָא קָא מַיְירֵי. הָנָךְ נָמֵי פְּלוּגְתָּא נִינְהוּ! בֵּית שַׁמַּאי בִּמְקוֹם בֵּית הִלֵּל אֵינָהּ מִשְׁנָה.
36 מַתְנִיתִין דְּלָא כִי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל שֶׁמְּסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב, לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא לְהַחֲזִיר. שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מַחְזִירִין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַף מַחְזִירִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר, אֲבָל אֵין לָהֶן צִיר — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר.
37 וְהָתַנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּשֶׁאֵין לָהֶן צִיר, אֲבָל יֵשׁ לָהֶן צִיר — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר! אָמַר אַבָּיֵי: בְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר מִן הַצַּד — דִּבְרֵי הַכֹּל אָסוּר. אֵין לָהֶן צִיר כׇּל עִיקָּר — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר. כִּי פְּלִיגִי בְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶן צִיר בָּאֶמְצַע.
פירוש ר"ן על ביצה י״א
1 מתני' לא יחם אדם חמין לרגליו. לרחוץ את רגליו דאוכל נפש התיר הכתוב ולא להבעיר אור בשביל רחיצה:
2 וב"ה מתירין. דאית להו מתוך:
3 ועושה אדם מדורה ומתחמם כנגדה. דכיון דמתהני בה שרי משום מתוך וכתב הרב אלפסי ז"ל דדוקא חמין לרגליו הוא דשרי ב"ה אבל כל גופו לא מיהו בחמין שהוחמו בעיו"ט אפילו כל גופו שרי ומיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור מדקתני בברייתא בפרק כירה דף מ. מרחץ שפקקו נקביו מערב יו"ט למחר נכנס ומזיע ויוצא ומשתטף בבית החיצון ובודאי מדקתני פקקו נקביו בחמין שהוחמו מעיו"ט מיירי ואפ"ה משתטף אין רוחץ לא ומשתטף נמי בבית החיצון אין בבית הפנימי לא הלכך בתוך המרחץ אפי' בחמין שהוחמו מעיו"ט אסור אבל חוץ למרחץ שרי וכבר כתבתי בפרק כירה מה שנ"ל שלדברי רבותינו בעלי התוספות שאומרים דלהחם חמין ביו"ט לרחיצה כל הגוף מדאורייתא אסור בחמין שהוחמו מעיו"ט נמי אסור לרחוץ בהן כל גופו גזירה עיו"ט אטו יו"ט כי היכי דגזרינן התם ע"ש אטו שבת אלא מיהו כיון דמדרבנן בעלמא היא על דברי הגאונים ז"ל ראוי לסמוך:
4 מתני' ג' דברים ר' גמליאל מחמיר כב"ש אין טומנין את החמין מיו"ט לשבת. פרכינן עלה בגמרא היכי דמי אי דאנח עירובי תבשילין מ"ט דב"ש ואי דלא אנח עירובי תבשילין מ"ט דב"ה ואוקמה רב הונא לעולם שלא הניח ואפ"ה כדי חייו שרו ליה רבנן רב הונא לטעמיה דאמר מי שלא הניח עירוב תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה ומדליקין לו את הנר וקי"ל הכי אע"פ שהרב אלפסי ז"ל לא הביאה בהלכות ואיכא מאן דאמר דמדקתני אופין לו ומבשלין לו דוקא אחרים אופין לו אבל הוא עצמו אינו אופה ומתניתין נמי אין טומנין לו קאמר אבל בירושלמי משמע שאף הוא אופה לעצמו דגרסי' התם לא עירב ולא עירבו לו אחרים רבי יצחק אומר אף צולה לו דג קטן רב הונא אמר מחמם לו חמין שמואל אומר מדליק לו את הנר מדקתני אופה ומחמם ומדליק ולא אמר אופין ומדליקין משמע שאף הוא אופה ומדליק לעצמו:
5 ומדאמרי' ומדליקין לו את הנר משמע בעירוב שרי נמי הדלקה ובלא עירוב אסור להדליק ולפיכך כשם שאומר כשמניח העירוב בהדין יהא שרי לן למיפא ולבשולי צריך שיאמר ולאדלוקי שרגא וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל ויש שכתב שאינו צריך והכא צורכא דשולחן נקט ולא משמע לי הכי דהא שמואל אמר בירושלמי מדליק לו את הנר בלחוד ולפיכך מי שלא הניח עירובי תבשילין ממעט בהדלקה ואינו מדליק אלא נר אחד בלבד:
6 ואין זוקפין את המנורה ביו"ט. אוקימנא לה בגמ' במנורה של חוליות משום דמחזי כבונה וב"ה מתירין דסברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים ואינו חייב אלא א"כ עושה מלאכה כגון ממחק ומחתך או אורג או תופר שהן אבות מלאכות אבל חזרת חוליות שאין בה אלא בנין לא אסרי' בכלים דאין בנין אלא בבתים:
7 גמ' מהו לכבות את הנר ביו"ט מפני דבר אחר. לשמש מטתו דאמרינן בפרק ערבי פסחים דף קיב: המשמש מטתו לאור הנר הויין ליה בנים נכפין ואמר בפרק כל היד דף י. דאסור לשמש מטתו ביום משום ואהבת לרעך כמוך והוא הדין נמי לאור הנר:
8 אין מכבין את הבקעת בשביל לחוס עליה. שאין כבוי זה צורך יו"ט:
9 ואם בשביל שלא יתעשן הבית. שהוא יושב בו ומצטער ביו"ט כן נראה מדברי רש"י ואחרים פירשו דבשביל שלא יתעשן הבית היינו מפני הפסד ממונו ואין כאן צורך יו"ט כלל שלא כדברי רש"י זכרונו לברכה דאי מפני שלא יתעשן הבית שהוא יושב שם אין לך אוכל נפש גדול מזה ואפי' לרבנן שרי ויש בגמרא הוכחא לזה והארכתי בחדושי:
10 כי קאמינא אנא לרבנן וכן רבה וכן אמימר כולהו דחו לה ואוקמוה כר' יהודה למימרא דלאו הילכתא כוותיה. השיג עליו הר"ז הלוי ז"ל דהא בפרקין דלקמן אמרינן דהלכה כרבי יהודה דאמר לכם לכל צרכיכם אלא שאין מורין כן ולפיכך כתב ז"ל דהא דמסקינן הכא אסור היינו משום דאין מורין כן ומיהו מדינא קיימא לן דשרי והרמב"ן ז"ל אומר שאינו נראה כן דהכא ודאי לגמרי אסרינן דלאו בפרקא הוה ולא בפני עמי הארץ אלא דשמעתתא קשיין אהדדי דהכא משמע דלא קי"ל כר' יהודה ולקמן דף לב: בגריפת תנור שריא כוותיה ורבי חייא לדביתהו ורבה לשמעיה אורויי הוו מורו ואזהורי נמי הוה מזהרו מחרוכא ולקמן דף כח. נמי אמרי' דרשינן משמך הלכ' כר' יהודה ואהדר להו יהא רעוא דכל הני מילי מעלייתא תדרשון משמי ובהשחזת סכין נמי לא אשכחן מאן דשרי הלכה למעשה אלא ע"י שינוי לפיכך כתב ז"ל דנהי דקי"ל כרבי יהודה במכשירין היינו לומר שהן מותרין מן התורה ולא דרשינן הוא ולא מכשיריו ומיהו מדבריהם לא רצו להתירם אלא כפי מה שהן קרובים לאוכל נפש דגריפת התנור התירו לגמרי מפני שהוא מיוחד לאוכל נפש דאי לא שרית ליה אתי לאימנועי משמחת יום טוב אבל בסכין שעמדה דף כח: מתוך שאפש' בשאלה שהסכין מצוי הוא אצל הכל לא התירו לגמרי אלא ע"י שינוי כיון דאיפשר בהכי ובכי האי גוונא נמי אין מורין כך דכיון דסכיני שכיחי לא אתי לאימנועי משמחת יו"ט אבל כבוי בקעת כדי שלא יתעשן הבית וכבוי הנר מפני ד"א אע"פ שהוא צורך לכל נפש לא רצו להתיר מכשירין וכן בכחילת העין לא סמכו בדר' יהודה אלא ביו"ט שני כללו של דבר קי"ל כר' יהודה דמכשירין מדאורייתא שרו אלא שחכמים חלקו בהן לפי מה שהן:
11 מהו לכבות את הדליקה ביו"ט וכו'. כי קא מיבעיא לי משום איבוד ממון. מדברי רש"י ז"ל נראה דלאו דוקא איבוד ממון ממש אלא כדי שלא יצטרך לישב בשרב ובגשמים אבל אחרים פירשו משום איבוד ממון ממש:
12 והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. מיהו להוסיף בה פתילות כתבו דשרי דכולה הדלקה היא דאי לא תימא הכי אסור להדליק שתי פתילות בנר אחד דהא א"א להדליקן כאחת אלא ודאי שרי וה"נ משמע לי מדאמרי' לקמן דף כג. מידי דהוה אבשרא אגומרי וכתבתיו בחדושי אלא שאינה ראיה על דעת הרב אלפסי ז"ל:
13 אמר רב יהודה קינסא שרי. רש"י ז"ל גריס קינבא ופירש למחוט ראש הפתילה שנעשה פחם ואינו נראה דמאי שייכא הכא הוה ליה לתלמודא לאייתוה לקמן בפרק המביא דף לב: דשקלינן וטרינן במוחטין את הפתילה לפיכך נראין דברי הרב אלפסי ז"ל עיקר אלא שאיפשר משום דאותביה רב יהודה למעלה לעולא מהמסתפק ממנו אתיא הכא:
14 מהו לכחול את העין ביו"ט. לשום בו כחול לרפואה:
15 רירא. בב"א בלע"ז שעושה ריר שזולף תמיד:
16 דיצא. שנוקב כמו מחט כמו דץ בה מידי:
17 דמא. שיש דם בעין:
18 דמעתא. מדמעת תמיד:
19 קדחא. שריפה לשון קדחה באפי:
20 תחילת אוכלא. תחילת החולי של כל אלו דאפי' בשבת שרי כדאמרינן במסכת ע"ז דף כח: דשורייאני דעינתא באובנתא דליבא תלי:
21 סוף אוכלא ופצוחי עינא. שקרוב להתרפאות נינהו ואינו כוחל אלא להגיה אורו:
22 עמיץ ופותח. סוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחול:
23 איכא רב זביד. שהיה מקשה כמותך ופרקי' ליה דמסייע בכי האי גוונא אין בו ממש:
24 אמימר שרא למכחל עינא ביו"ט שני של ראש השנה. ולא קיימא לן הכי דקיימא לן קדושה אחת הן ולא אקילו ביו"ט שני של ר"ה אלא לענין מת בלבד אלא מיהו גמרינן מיניה דאמימר דשרי למכחל עינא ביו"ט שני של גליות אפי' מישראל ומינה שמעינן דכל צרכי חולה שאין בו סכנה נעשין ע"י ישראל ביו"ט שני של גליות מיהו איכא למימר דה"מ כגון מיכחל עינא דמלאכ' גופה שבות היא אבל להתיר אבות מלאכות אין לנו:
25 ושמעינן נמי משמעתין דמותר לכבות הנר מפני דבר אחר ומותר לכבות את הדליקה משום איבוד ממון ע"פ הפירושים שפירשנו למעל' ביו"ט שני של גליות דבגמרא מוכח דהני כולהו כי הדדי נינהו ושרו לרבי יהודה ואסרי לרבנן וכיון דבמכחל עינא סמכינן אדרבי יהודה ביו"ט של גליות אף בלכבות את הנר מפני דבר אחר ומפני הדליקה סמכינן עליה ביו"ט שני של גליות:
26 ואין אופין פתין גריצין. ככרות עבים:
27 אלא רקיקין. דכיון דרקיקין נפיש טרחייהו אף הוא אינו אופה אלא כדי שיאכל ביו"ט בלבד:
28 גמ' ב"ש אומרים אין אופין פת מרובה ביו"ט. האי פת מרובה לא יותר מכדי צרכו קאמר דאי הכי מאי טעמייהו דב"ה דשרו וכי תימא מדרבי שמעון בן אלעזר דאמר שהפת נאפה יפה בשעה שהתנור מלא אם כן הוה להו לפרושי דדוקא בתנור אחד אלא ודאי אף במה שצריך לו נחלקו בית שמאי ובית הלל בפת מרובה שב"ש אוסרין לאפות פת מרובה בבת אחת מפני שטרחתו מרובה אי נמי מתוך שאין אתה מתיר לו הרבה בבת אחת אף הוא אינו אופה אלא כדי צרכו וכטעמייהו במאי דאמרינן אין אופין פתין גריצין אלא רקיקין ובית הלל מתירין דלא חיישי להכי: